עוד יום בלה

טוב, אז אני אנסה לפרט לכם את היום שלי עד שתשתעממו למוות!

קמתי בבוקר, ואחרי שהתארגנתי הלכתי לי לאכול ארוחת בוקר בקפה או-להלה. קפה קטן וטוב, קרוב אלי לגסט האוס. כבר אכלתי שם די הרבה ויחד עם כל מיני אנשים. הזמנתי ביצים קשות וטוסט, וכמובן תה עם ג'ינג'ר.
ישבתי לי עם הספר ואז הגיעה בחורה ישראלית, דנה, שהיתה איתי בטיסה לדלהי. היא הגיעה יום קודם באוטובוס ממנאלי. והרגישה לא כל כך טוב, בעיקר הסתגלות לגובה. דנה בת 23, אבל נשמעת מאוד מודעת לעצמה, יותר ממה שאני הייתי בגילה. אולי אני טועה :). גם הרבה דברים שהיא אמרה נשמעו לי דומים לעצמי. אבל היא דיברה הרבה ובשלב מסוים זה קצת התיש אותי.
ישבנו בחוץ וכמה פעמים עצרו ישראלים ברחוב ושאלו אותנו אם אנחנו יכולות להמליץ על גסט האוס/מכבסה.

המשכנו לדרכנו ואני המשכתי לבית קפה אחר שיש בו WiFi, כי רציתי קצת להתחבר לאינטרנט ולהעלות את הפוסטים. אז הלכתי לwonderland, הזמנתי תה צמחים, ובסוף התברר שהאינטנט לא עובד טוב. אז קראתי קצת מהספר שרכשתי לי - טוני מוריסון, song of solomon. ספר ממש טוב ומעניין, על משפחה שחורה בתחילת במאה הקודמת בארה"ב.
מתישהו היא גם הגיעה לקפה,  ונראתה ממש חולה ומסכנה. הצטרפתי אליה, ואח"כ הצטרף אלינו עוד זוג ישראלי צעיר וחביב.

אח"כ הלכתי לאינטרנט בתשלום. שם פגשתי זוג ישראלי אחר, שהכרתי מעמק הנוברה, חמודים מאוד מאוד. הציעו לי להצטרף אליהם לטרק של חמישה ימים למחרת. התלבטתי קצת, אבל כיוון שזה נשמע דומה לטרק שעשיתי, ויום קודם הייתי קצת חלשה אז ויתרתי.

אז אחרי שאכלתי צהרים בעוד מקום הלכתי לנוח ולהתקלח בגסט האוס, ואח"כ יצאתי לארוחת ערב. הזמנתי מרק מומו טעים ותה. המלצר ניגש אלי ושאל אותי למה אני לבד, אם אין לי חברים. לפעמים השאלה הזאת מבאסת, אבל בעיקר כי אני חושבת איך הם מסתכלים עלי ומה הם חושבים.  אז אני משערת שהייתי צריכה לענות לו "למה לא בעצם?", אבל זה לא מה שעלה לי לראש ועניתי לו כל מיני קשקושים שיש לי חברים בבית, ושטיילתי עם כמה שהמשיכו הלאה ושאני לא מתחברת לכל האנשים. היה לו קצת קשה להבין אבל ניחא. בעיה שלו.

זה היה יום מנוחה, כי הקיבה שלי עוד לא היתה מאה אחוז אבל בימים הבאים אני הולכת לטייל באזור. לטפס על כמה גבעות לעבר מקדשים וארמונות ועוד.

צירפתי תמונה של השפתון שלא עוזב אותי. נורא יבש כאן והשפתיים כל הזמן מתקלפות ואפילו יש פצעים.