אני כותבת לקראת סוף הערב האחרון שלי בלה. אני רק רוצה להגיד לכם שכל פעם שהתחילה לי קצת תחושה לא טובה, קצת נטיה למצב רוח שלילי קרה משהו טוב וכיף שהפך לי את מצב הרוח. תסלחו לי, אבל לא יכולתי לשמור על מצב רוח חיובי כל הזמן, באמת אני מתנצלת. ואתם גם יודעים שיש לי נטיה לדרמות קטנות, אבל באמת שהן נהיו ממש ממש קטנות וקלות.
אז נסעתי לאגם צומורירי עם סבטה, ובבוקר הנסיעה גילינו ששאר שותפנו למסע הם תיירים הודים, זוג ובחור. זה היה מגניב לגלות את זה, ולא להשאר במקום הנוח של לבלות רק עם תיירים מערביים.
אז הם היו חמודים, ולמדנו קצת על הודו ואולי טיפה על הודים, לא שהם כאלה שונים. ובכל זאת, ישנו איזה פער תרבותי שהשאיר את הקשר איתם טיפה יותר מרוחק מאשר עם תיירים מערביים אחרים שיצא לי לבלות איתם ככה. מצד שני, פגשתי הודים אחרים שהיה לי איתם חיבור טוב יותר, אז אולי זה מקרי. (הדיג'ייז אם אתם זוכרים, שונה ההורסת ודאמאן).
כשבע שעות נסיעה לכל כיוון. שוב נופים מדהימים, אבל הכבישים הכי גרועים שיצא לי לנסוע בהם עד עכשיו. תמיד היו מקטעים גרועים, כבישי אפר וכאלה, אבל כאן היו המקטעים הכי ארוכים, ולכן זו היתה הנסיעה הכי מתישה שהיתה לי. ואולי גם כי זה כבר לקראת הסוף ולקראת תחושת מיצוי.
כבר נמאס לי קצת מלהתלהב מכל שטות בדרך ולצלם.. אז צילמתי פחות. :). הגענו לאגם, שהיה מאוד יפה, והיה סביבו יותר טבע פראי ובעלי חיים וציפורים, אבל פחות הורשמתי מאשר מהאגם הראשון, פנגונג.
הכפר הצמוד היה די מזעזע. עברנו בשלושה גסט האוסים עד שאמרנו אוקיי סביר. והסביר הזה כלל מלאא עכברים שגילינו אחר כך. האגם גם נמצא במקום יותר גבוה ממה ששהיתי בעבר, והיו לי כאבי ראש עקב הגובה וקצת חולשה (כמובן גם השפיע על החוויה שלי).
הייתי בחדר עם סבטה, שגם לפעמים דיברה איתי ברוסית והבנתי. בשלב מסוים אחה"צ ראיתי משהו הולך על הבד על התקרה. על התקרה היה מהודק בד, שכיסה את התקרה. אז ראיתי משהו הולך שם, וחשבתי לתומי שאולי אלו לטאות, אבל סבטה אמרה: מישקי, עכברים כנראה. היא לקחה את זה פחות קשה ממני, הם באמת לא ממש מזיקים, אבל אני הייתי בחרדות.
הלכנו כולנו יחד לאיזו מסעדה ששוכנת במאהל, אישה מקומית שמבשלת על גזיה. אכלנו אורז, דל (עדשים) וירקות. ודי מהר היינו צריכים לפנות את המקום לתיירים נוספים, אז יצא שבשמונה וחצי כבר היינו בחדר המחריד, בלי הרבה מה לעשות, קצת קשקושים וללכת לישון. לקח לי המון שעות להרדם, מדי פעם שומעת רחשים מהתקרה. שכבתי בלי לזוז, נראה לי חמש שעות, עד שבסוף נרדמתי. גם אחרי שנרדמתי התעוררתי מדי פעם, המיטה לא ממש נוחה, מנסה טיפה לזוז, בלי יותר מדי, כדי לא לצאת מהסדין שלי שמגן עלי.
סוף סוף הגיע הבוקר. אבל גם הבוקר הזה היה רק איזה חמש, והיו לי עוד איזה שעתיים לחכות לזה שכולם יקומו ונאכל וניסע. (גם עדיין כאב לי הראש ולא הרגשתי טוב, בעצם עד שירדנו בגובה בנסיעה).
סבטה, שזה תחילת הטיול שלה, עדיין נלהבת בטירוף, קמה לזריחה, והלכה לטפס לגבעה ולצלם נופים בזריחה. אני רק עליתי לגג הגסט האוס להציץ, ולקפוא מקור. המקום אגב מקפיאא מקור.
זהו, אכלנו ונסענו. דרך יפה, עם המון בעלי חיים. עצרנו ליד עוד איזה אגם בדרך, והם כולם נתקעו שם הרבה זמן לצלם, ואח"כ היו זברות דוהרות וגם אותם ניסו שעות לצלם, ואני כבר מתה שניסע! :).
ראינו גם ציפורים גדולות, ומשהו שנראה כמו סנאי ענק.
אחרי שבע שעות ארוכות ועצירת צהרים חזרנו סוף סוף.
נחתי והתאוששתי אחה"צ, ואז הלכתי לישון לקראת היום האחרון בלה והדי מפתיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה