הפעם אני כותבת את הבלוג בהמשכים, כל יום קצת, עד שאחזור לציוויליזציה ואוכל להעלות לרשת.
אני מרגישה שעד עכשיו קצת תמצתתי מדי, השמטתי הרבה פרטים ממה שעבר עלי, יכולתי לייגע אתכם הרבה יותר, אז נראה איך הולך מעכשיו.
הבוקר יצאתי לטיול של שלושה ימים בעמק הנוברה (Nubra valley).
הייתי זקוקה קצת לפסק זמן מסשה הבלגי, מנוחה מהבדיחות האינסופיות (כן, חלקן גם נטו לצד הסקסיסטי! כמובן שכולנו נגד שוביניזם, אבל בדיחה על אישה שבטח הגיע לה שבן זוגה יהרוג אותה זה רק בדיחה, טוב אתם מכירים אותי. :)). וחוץ מזה קשה להגיד דברים רעים על ישראלים לידו, זה ממש קשה לי! אני אוהבת לרדת על ישראלים.
אז יצאתי בג'יפ עם עוד חמישה תיירים, לעמק, מרחק חמש שש שעות נסיעה. איתי ברכב זוג הונגרי (נדיר!) שמטיילים הרבה בעולם, בחור צרפתי (כלל לא נדיר), וזוג המורכב מצרפתיה ואיטלקי (נראה ממש כמו מישהו שאני מכירה, רועי אליזוב למי שמכיר/ה, אותה תסרוקת אותו זקן, אומרים לו הרבה שהוא נראה ישראלי). כולם נורא מנומסים ומתחשבים.
הנסיעה הארוכה החלה בזה שהנהג שלנו, שביר, שם לנו מוזיקה מוסלמית דתית להנאתנו. אני התחלתי קצת להתחפן מה קינה והבכיות המוסלמיות, ורק שיחה ערה הצליחה להסיח את דעתי. כרגיל בשיחות האלו מתחילים משאלות על מקום מגורים, אח"כ עיסוק, ומה כל אחד יודע על מדינתו של האחר. אני במחשבותי מעט נדדתי למחשבות של חשש מהמוסלמי האדוק הזה שמנסה להכניס בנו את תורתו (בחור קטנטן וצעיר). אחרי כשעה אלסנדרו (אליזוב) העז ושאל אם הוא יכול לחבר את המוזיקה שלו למערכת. שביר הסכים בכיף, ואלסנדרו שם לנו את אסף אבידן. :). שביר מדי פעם הצטרף לשירה. כמובן שחששותי מרחיקי הלכת התבדו והוא היה חמוד מאוד ולא שנא אותי על ישראליותי.
הדרך היתה עוצרת נשימה. הנופים היפים והמרשימים ביותר שראיתי עד עכשיו היו בעיקר בדרכים. הרים גבוהים ומרשימים, חלקם אדומים וסגולים ומחליפי צבעים, על חלקם שלגים, ובין לבין נהרות ועמקים מרשימים, ירוקים ועתירי מים. אחרי כשעתיים שלוש הגענו לפס בגובה של כ 5200. המקום הגבוה ביותר בעולם בו יש כביש סלול. כמובן שהוא היה מלא סרטים צבעוניים, קצת מושלג ומאוד קר. (גאונה גדולה החליטה לנעול סנדלים לנסיעה).
הרכב כמובן לא היה כזה נוח, בשלב מסוים התחיל לכאב לי התחת, אבל אז עשינו סבב מקומות. כיסאות מוזיקליים..
עצרנו לתה, אח"כ עצרנו לצהרים, לקחתי מרק טופקה. ואחרי חמש וחצי שעות הגענו למנזר טיבטי עם בודהה מוזהב ענק. נוף מקסים מסביב. שם התלבטנו יחד אם להשאר לישון בהונדר שנמצאת חצי שעה נסיעה או להמשיך עד טורטוק, עוד שלוש שעות נסיעה. החלטנו על טורטוק.
אחרי כשלוש שעות שנדמו כנצח הגענו לטורטוק. טורטוק נמצאת מרחק יריקה מגבול פקיסטאן. הדרך אליה פחות טובה, והיא תחה רק ב2009. הגענו אל העמק המהמם תשושים, ואז ראינו שכדי להגיע לגסט האוס חייבים לטפס ברגל על גבעה. טיפוס שהרגיש לי אינסופי. בסוף הצלחתי להגיע. שדות ירוקים מקסימים של חיטה מסביב. נוף מדהים.
כמובן שבגסט האוס שבחרנו יש עוד חבורת ישראלים (כמו לאורך כל הדרך, וכמו בכל לדאק, בכל הודו ובכל העולם).
ארוחת הערב כללה אורז לבן, תפוחי אדמה מטובלים טעימים ודאל. אחר הגיע גם סלט חי חריף בטירוף אבל טעים. הישראלים הצטרפו לשיחה שלנו והיה ערב ממש מעניין וכיפי.
קר פה נורא, יותר ממה שציפיתי, אבל אני מקווה שאני מכוסה היטב לקראת שינת הלילה. (ומקווה גם שלא תיפול לי שממית על הפרצוף, כמו שקרה לי בטרק בהום סטיי).
שמענו מהבחור המקומי קצת על הכפר, מהמעט שהצלחנו לקלוט מהאנגלית הרצוצה שלו. הכפר היה כפר פקיסטני, וב71 הודו ופקיסטן החליטו על הגבול כך שהכפר הזה שויך להודו, למרות שתושביו פקיסטנים. ככה פתאום באמצע החיים אתה נהיה הודי, וחלק מהמשפחה שלך נשארת מאחורי הגבול, בלי שתוכל כמעט לראותם. קרה כבר בעוד מקומות בעולם אה.. (זה כמה מאות שנים אחרי שפקיסטן בעצם פלשה לאזור הזה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה