אז אני בבית, אחרי יום וקצת של התשות.
אז קודם כל השיר ההודי שרץ היום חזק (מים, מים, מים כחולים וכו.., משהו דבילי), ולצליליו רקדתי בפס הגבוה.
Yaariyan Sunny Sunny (Aaj Blue Hai Pani Pani) [Fu…: http://youtu.be/830PhCOHeB0
דבר שני שרציתי כל הזמן לספר ושכחתי. לאורך הדרכים ההריות יש להם מן שלטים משעשעים שאמורים לעודד זהירות בדרכים. שלטי אבן חמודים צבועים בצהוב, עם אמרות "פילוסופיות עמוקות" או סתם בחרוזים. כמה דוגמאות: (הטעויות הדקדוקיות במקור)
Speed is a thrill but also kills.
Better be mr late than late mr.
After whisky driving risky.
A high way is not a way to get high.
Don't gossip let him drive.
Be easy on my curves.
כן, חלקן גם קצת עצבנו אותי. :). אבל סה"כ זה כמעט תמיד היה משעשע להתקל בזה בדרכים. יש גם ספר עם תיעוד כל הסיסמאות, ביפ ביפ דונט סליפ. חשבתי לקנות אותו, בסוף ויתרתי.
בסה"כ אני רוצה לומר שלדאק היא אחד המקומות המדהימים בהודו. היא גם נקיה יותר ואקולוגית יותר מאזורים אחרים. הנופים היפים שלה כמעט ולא מוכתמים על ידי זבל אינסופי שאפשר לראות במקומות אחרים. לא רואים בכלל שקיות פלסטיק שם, רק שקיות בד, ויש בהרבה מקומות מילוי בקבוקים במקום לקנות עוד ועוד בקבוקי פלסטיק.
גם המקומיים מקסימים, קרובים יחסית לטיבטים, הם חמים ונעימים, פחות מציקנים, כמעט ולא, ואמינים יותר.
גם מזג האויר ביולי אוגוסט מעולה. :).
אתמול בבוקר עזבתי את לדאק בטיסה לדלהי. טיסה מדהימה עם נופים מהממים. הגעתי לדלהי ליום שלם עד הערב, ויום שלם הייתי בתוך הסאונה הזאת. לקחתי מהשדה מטרו לכיכר מרכזית, של אזור קניות, ושם עברתי מבית קפה, לסיבוב בחנויות לבית קפה. פעם אחת אפילו נכנסתי למקדונלדס, רק בגלל הוויפיי (אכלתי צמחוני), ואח"כ לסטארבקס.
הגעתי בערב מיוזעת ומותשת, בג'ינס לשדה, והיו לי כמה שעות לשרוף. קצת ישנתי שם על ספות (הייתי עייפה גם כי לילה קודם לא ישנתי טוב, כנראה מלחץ הטיסה). ואז ראיתי שיש מקום למקלחת והתאוששות, אז הלכתי לברר מחיר, יחסית יקר למקלחת אבל אפשרי ובערך מה שנשאר לי. ואז הפנו אותי לסניף השני שלהם ואז גיליתי שזה מאה רופי יותר ועוד מס, ואז כבר הכסף שלי גבולי, ובכלל התעצבנתי וניסיתי לגרום להם להוריד את המחיר בגלל הטעות שעשו. אבל זה לא עניין אותם, ואני חטפתי קריזה ובאופן עקרוני לא הסכמתי! כבר אמרתי שהייתי עייפה ועצבנית? בסוף אני הרי הפסדתי מזה..
סוף סוף עליתי על הטיסה למוסקבה. במוסקבה היה צפוי לי טרנזיט מלחיץ של 50 דקות בלבד (אחרי שהם שינו שעות טיסה). אז ביקשתי לשבת בשורה קדמית. כשהגענו למוסקבה, ראיתי בחור אחד רץ קדימה, והוא הספיק להיות בדלת ראשון. אני ועוד זוג ישראלי אחר התחלנו לרוץ יחד לעבר היציאה, קצת אחריו. מחוץ למטוס גילינו שזה אוטובוס ולא שרוול. הישראלי ההוא הספיק לאוטובוס הראשון, עם אנשי הביזנס ואנחנו נתקענו לנו, עד שיצא האוטובוס, ואח"כ הדרך נראתה אינסופית, גם ראינו איך הוא רק מתרחק מהשער שלנו. הגענו לכניסה ושם חיכה לנו מישהו מהחברה והעביר אותנו מהר בדרכונים. בהתחלה רצה שנחכה לו ונרוץ איתו לשער, אבל אז הבין שהוא צריך לחכות לעוד כמה ישראלים ואמר לנו לרוץ לשער לבד. אז רצנו רצנו לקצה השני של הטרמינל.
כשהגענו לשם ראינו את הישראלי הראשון ממש מאלץ אותם להחזיק עבורנו את השער פתוח, והספקנו ברגע האחרון. עוד 4-5 ישראלים כנראה לא הספיקו, וגם התיקים שלנו לא הספיקו, הם יגיעו מחר. :).
יתכן שאני כותבת קצת יותר מהר את הפוסטים האחרונים, עם פחות הגהה ובודקת פחות את הכתיבה שלי. תחושת הסוף :).
קמתי בבוקר, ואמרתי שהיום אעביר ברגוע, אשב בכל מיני מקומות ואקרא. ואולי אלך לסרט דוקומנטרי, יש איזה פסטיבל בודהיסטי.
רציתי ללכת לג'י קפה, שיש בו נוף יפה מהמרפסת, אבל המקום היה סגור, אז הלכתי לבבילון ליד. ישבתי איזו שעה בבבילון ואז עברתי לג'י.
שתי דקות אחרי שהתיישבתי, בשולחן מאחורי, שישבו בו שתי בחורות ישראליות צעירות, אחת מהן התחילה לבכות ולהגיד אני לא מאמינה, לא יכול להיות, הם עובדים עלי. וכל מיני משפטים כאלו. לאט לאט הבנתי שכנראה היא גילתה הרגע שמישהו שהיא מכירה טוב מת. זו היתה סיטואציה מוזרה וקשה. לא היה לי ברור אם לפנות או לא. גם המעטים האחרים במקום ראו עד כמה הסיטואציה קקה. זה באמת לא היה נראה אמיתי. הבחורה שאיתה, גם לא לגמרי הרגישה בנוח ולא ידעה איך להגיב, כך היה נראה. בסוף ניגשתי אליהן, ריחמתי גם על הבחורה השניה, שהיה נראה שקשה לה עם הסיטואציה. הן לא ידעו מה לעשות, ורחל כל הזמן בכתה ואמרה דברים על הבחור ודיברה ודיברה. בסוף היא רצתה להתקשר לאנשים שהיא מכירה ולברר פרטים ולדבר איתם.
הלכתי איתן למקום של האינטרנט והטלפון והיא התקשרה. ובמשך זמן רב דיברה בטלפון בוכה ללא הפסקה.
כך קרה שבסוף ביליתי את היום איתה ועם טל, בעיקר עם טל.
הסתבר שהבחור, שהיה חבר טוב מאוד שלה ושותף, מת בתאונה לא ברורה באחת הבריכות בריף הדולפינים, והם שניהם מדריכי צלילה.
אחרי הטלפונים ישבנו איתה שעות. כל מה שהיא היתה זקוקה לו זה אוזן קשבת, ולדבר עליו ללא הפסקה. זה היה קשה.
בסוף היא הלכה לנוח ואני וטל הלכנו לאכול יחד צהרים. טל הכירה אותה רק יומיים קודם לכן, ולא מזמן חוותה משהו דומה, והיה לה מאוד קשה להכיל את זה.
בכל מקרה לי ולטל היה ממש כיף ביחד והיה לנו חיבור מעולה. אמנם סיטואציה לא נעימה, אבל יצא ממנה משהו טוב. וגם עשה לי טוב לא להתעסק בעצמי ולעשות משהו למען מישהי אחרת.
אחר כך ישבנו איתה קצת עוד והיא המשיכה לטלפונים. נראה לי שבמצבה עדיף לה לחזור לארץ לאנשים שיתמכו בה, כי היא נראתה זקוקה לזה מאוד.
הלכנו לנוח ולסידורים ובערב שוב נפגשנו לארוחת ערב, ושם גם במקרה התיישבנו ליד אוסטרלי וניו זילנדי שמטיילים על אופנוע, טיול ארוך. היתה שיחה ממש כיפית ומעניינת. היעדים הבאים שלהם זה פקיסטאן ואיראן.. נייס.
וזהו, ישנתי ועכשיו בשדה הקטן של לה, בדרך לדלהי, ואחרי יום בדלהי לארץ. :(
יורד גשם בחוץ. מזג האויר מתדרדר. בימים האחרונים נהיה קצת יותר מעונן וקר, וטפטף קלות לפני יומיים בבוקר. אבל פעם ראשונה שכזה גשם, כמעט תמיד היתה לי שמש. מזג האויר חיכה לי.
אני כותבת לקראת סוף הערב האחרון שלי בלה. אני רק רוצה להגיד לכם שכל פעם שהתחילה לי קצת תחושה לא טובה, קצת נטיה למצב רוח שלילי קרה משהו טוב וכיף שהפך לי את מצב הרוח. תסלחו לי, אבל לא יכולתי לשמור על מצב רוח חיובי כל הזמן, באמת אני מתנצלת. ואתם גם יודעים שיש לי נטיה לדרמות קטנות, אבל באמת שהן נהיו ממש ממש קטנות וקלות.
אז נסעתי לאגם צומורירי עם סבטה, ובבוקר הנסיעה גילינו ששאר שותפנו למסע הם תיירים הודים, זוג ובחור. זה היה מגניב לגלות את זה, ולא להשאר במקום הנוח של לבלות רק עם תיירים מערביים.
אז הם היו חמודים, ולמדנו קצת על הודו ואולי טיפה על הודים, לא שהם כאלה שונים. ובכל זאת, ישנו איזה פער תרבותי שהשאיר את הקשר איתם טיפה יותר מרוחק מאשר עם תיירים מערביים אחרים שיצא לי לבלות איתם ככה. מצד שני, פגשתי הודים אחרים שהיה לי איתם חיבור טוב יותר, אז אולי זה מקרי. (הדיג'ייז אם אתם זוכרים, שונה ההורסת ודאמאן).
כשבע שעות נסיעה לכל כיוון. שוב נופים מדהימים, אבל הכבישים הכי גרועים שיצא לי לנסוע בהם עד עכשיו. תמיד היו מקטעים גרועים, כבישי אפר וכאלה, אבל כאן היו המקטעים הכי ארוכים, ולכן זו היתה הנסיעה הכי מתישה שהיתה לי. ואולי גם כי זה כבר לקראת הסוף ולקראת תחושת מיצוי.
כבר נמאס לי קצת מלהתלהב מכל שטות בדרך ולצלם.. אז צילמתי פחות. :). הגענו לאגם, שהיה מאוד יפה, והיה סביבו יותר טבע פראי ובעלי חיים וציפורים, אבל פחות הורשמתי מאשר מהאגם הראשון, פנגונג.
הכפר הצמוד היה די מזעזע. עברנו בשלושה גסט האוסים עד שאמרנו אוקיי סביר. והסביר הזה כלל מלאא עכברים שגילינו אחר כך. האגם גם נמצא במקום יותר גבוה ממה ששהיתי בעבר, והיו לי כאבי ראש עקב הגובה וקצת חולשה (כמובן גם השפיע על החוויה שלי).
הייתי בחדר עם סבטה, שגם לפעמים דיברה איתי ברוסית והבנתי. בשלב מסוים אחה"צ ראיתי משהו הולך על הבד על התקרה. על התקרה היה מהודק בד, שכיסה את התקרה. אז ראיתי משהו הולך שם, וחשבתי לתומי שאולי אלו לטאות, אבל סבטה אמרה: מישקי, עכברים כנראה. היא לקחה את זה פחות קשה ממני, הם באמת לא ממש מזיקים, אבל אני הייתי בחרדות.
הלכנו כולנו יחד לאיזו מסעדה ששוכנת במאהל, אישה מקומית שמבשלת על גזיה. אכלנו אורז, דל (עדשים) וירקות. ודי מהר היינו צריכים לפנות את המקום לתיירים נוספים, אז יצא שבשמונה וחצי כבר היינו בחדר המחריד, בלי הרבה מה לעשות, קצת קשקושים וללכת לישון. לקח לי המון שעות להרדם, מדי פעם שומעת רחשים מהתקרה. שכבתי בלי לזוז, נראה לי חמש שעות, עד שבסוף נרדמתי. גם אחרי שנרדמתי התעוררתי מדי פעם, המיטה לא ממש נוחה, מנסה טיפה לזוז, בלי יותר מדי, כדי לא לצאת מהסדין שלי שמגן עלי.
סוף סוף הגיע הבוקר. אבל גם הבוקר הזה היה רק איזה חמש, והיו לי עוד איזה שעתיים לחכות לזה שכולם יקומו ונאכל וניסע. (גם עדיין כאב לי הראש ולא הרגשתי טוב, בעצם עד שירדנו בגובה בנסיעה).
סבטה, שזה תחילת הטיול שלה, עדיין נלהבת בטירוף, קמה לזריחה, והלכה לטפס לגבעה ולצלם נופים בזריחה. אני רק עליתי לגג הגסט האוס להציץ, ולקפוא מקור. המקום אגב מקפיאא מקור.
זהו, אכלנו ונסענו. דרך יפה, עם המון בעלי חיים. עצרנו ליד עוד איזה אגם בדרך, והם כולם נתקעו שם הרבה זמן לצלם, ואח"כ היו זברות דוהרות וגם אותם ניסו שעות לצלם, ואני כבר מתה שניסע! :).
ראינו גם ציפורים גדולות, ומשהו שנראה כמו סנאי ענק.
אחרי שבע שעות ארוכות ועצירת צהרים חזרנו סוף סוף.
נחתי והתאוששתי אחה"צ, ואז הלכתי לישון לקראת היום האחרון בלה והדי מפתיע.
אז נסעתי עם נועה החמודה לצ'וגלמסר. היא שאלה את בעל הגסט האוס, סונם, איך מגיעים לשם והוא אמר לה שהוא נוסע בכל מקרה למשרד שלו. והיא הציעה לי להצטרף.
איזה "משרד" בדיוק יש לו שם?? :). האמת לא גילינו. אבל נסענו לכפר של הפליטים הטיבטים, מרחק חצי שעה נסיעה. שם הלכנו לבית ספר טיבטי. לא כל כך ברור מה יש לראות, אבל נכנסנו בכל זאת והיתה חוויה ממש כיפית. זה בית ספר לכל הגילאים, מהגן עד התיכון. חלקם ישנים שם בהוסטל וחלקם חוזרים הביתה כל יום.
שוטטנו קצת בכיתות וראינו שהילדים בכיתות הנמוכות יושבים ליד שולחן על הרצפה, חמוד. לא הרבה אחרי שהגענו הם יצאו להפסקת האוכל. ראינו את המורות לבושות מאוד יפה, במן תלבושת אחידה עם סינר צבעוני ארוך.
הצטרפנו לילדים במן אולם גדול, שם הם המתינו עם צלחת אלומיניום שיגישו להם אורז ודל (עדשים), ובלי סכום. אנחנו גם קיבלנו צלחת. הילדים מאוד הסתקרנו ושמחו לראות אותנו.
אח"כ המשכנו קצת לשוטט. ראינו כל מיני שלטים עם משפטים כגון - כבד את עצמך ואת חבריך. ראינו כל מיני ילדים בתורנות שטיפת כלים, ילדים משחקים ועוד. היה סה"כ ממש כיף.
חזרנו לכפר ואז תפסנו מונית שירות חזרה ללה. למונית נכנסה גם אישה שהתיישבה ליד נועה. האישה התחילה לדבר איתנו בלאדקי ולהציע לנו כל מיני פירות וירקות. בהתחלה היא הוציאה משמשים והכריחה אותנו לקחת, אח"כ איזה שורש, אח"כ גזר שאותו היא אמרה שנחלוק שתינו. בהתחלה זה היה מצחיק וחמוד אבל עם הזמן זה התחיל להעיק. המשמשים הבשלים מאוד התחילו לטפטף עלינו, ולא היה לנו איפה להחזיק את הירקות. נועה רצתה להצטלם איתה והאישה התחילה לעשות פוזות ורצתה להצטלם כל פעם עם ירק אחר. היא המשיכה לדבק תוך כדי אכילת גזר ולירוק עלינו. :). אישה אחרת שישבה לידי הזדעזה קצת ממנה. האישה המוזרה נראתה קצת עניה ומאוד כפרית.
סה"כ היה די משעשע למרות המועקה. חזרנו ללה, אכלנו צהרים והסתובבנו בשוק. נכנסנו לחנות תמרוקי הימאליה (מי שמכירה מכירה) ולקנות.. :).
בערב אכלנו ארוחת ערב עם עוד זוג חברים שלה. היה מאוד משעשע וכיף.
סה"כ היה יום ממש כיף והיה לנו חיבור ממש טוב. חבל שהיא המשיכה לטרק למחרת ואני לאיזה אגם מצ'וקמק. :).
באופן כללי בטיול כל פעם שפגשתי אנשים שהתחברתי אליהם אז יצא לי לטייל איתם יום, יומיים, מקסימום שלושה ואז לכל אחד היו תוכניות אחרות. זה היה לי קצת חבל. אבל לא נורא, יצא לי לפגוש הרבה אנשים חמודים ומעניינים.
מסתבר שכמה מכם כתבו לי תגובות בבלוג שלא התקבלו. :(. אז מממש חבל. אבל תודה רבה לכולכם שניסיתם. ממשק מאפן!
עכשיו אני מבינה מכם גם שממש תמצתתי בהתחלה, איזה באסה, אני חשה פספוס עמוק על כך ומתנצלת מעומק ליבי.
שלשום עשיתי סיבוב בסמטאות חדשות וגיליתי מקומות חדשים ואפילו גסט האוסים חדשים. ואז אפילו שקלתי לעבור גסט האוס למקום עם נוף מהמם או משהו. בדקתי שני מקומות והחלטתי שזה לא משתלם. אני ישנה במקום ממש חמוד, ונקי עם גינה יפה ומשפחה מתוקה, במחיר טוב. המשכתי בשיטוטי, ארוחת בוקר, פרסמתי את הפוסט של יום קודם וכו.
התחלתי לשוטט מצפון לעיירה, למקום שלא הגעתי אליו ואז הגעתי לאגודת הנשים הלאדקיות. אגודה שהוקמה על ידי אישה הולנדית לפני כ20 שנה, לתמוך בנשים המקומיות ולעזור להן בתעסוקה והכנסה. לא היה הרבה במקום. ראיתי קצת תמונות מכמה אירועים והיו שם כמה נשים שישבו ופטפטו.
לפני שבאתי ללכת מישהי עודדה אותי להכנס לחנות שלהן. נו מה, אני לא אקנה?? תרומה לנשים מקומיות? אז קניתי גלויה, צעיף ותיק צד קטן פשוט. מבחר הצעיפים לא היה גדול, אבל המחיר היה סביר יחסית לסוחרים הקשמירים שצריך להתמקח איתם פה. הצעיף הצטרף לאוסף הצעיפים שכבר רכשתי, אני תיכף יכולה בעצמי לפתוח חנות.
אני משערת שאת שני הצעיפים הראשונים שקניתי, קניתי במחיר מופרז, אחרי שסוחר ממש התאמץ קשה, ועוד הורדתי אותו הרבה. (זה היה בימים הראשונים שלי פה). יש להם כל מיני שיטות מעצבנות. "בואי שבי. מה את עוד רוצה לראות, אולי זה?" "את לא סומכת עלי?". חלקלקים ומעיקים (הקשמירים). לפעמים רק בשביל להפטר מהם את קונה.
אח"כ המשכתי במעלה הכביש, והגעתי לעליה לטיפוס לעוד מנזר. אז טיפסתי. הפעם היה לי ממש קשה. הותשתי לחלוטין. בדרך למטה ירדתי מהצד השני, דרך הארמון שטיפסתי אליו ביום השני שלי פה. שם עצרתי לשעה מנוחה ותה. הקפה הפעם היה ריק, אח"כ הבנתי שזה בגלל שיפוצים בשביל אליו. בפעם הראשונה שהייתי דווקא פגשתי שם כמה תיירים והתיידדתי איתם.
היה עוד יום רגוע מעבר לזה.
למחרת החלטתי שמיציתי קצת ואני חייבת פעילות ואני אחפש לי, אולי נסיעה לאגם. את היום התחלתי בעוד ארוחת בוקר. איזה הודי שיש לידי התחיל לדבר איתי, הוא היה קצת מעיק אבל זרמתי איתו. מסתבר שהוא עבד בארץ איזו תקופה בקטיף, בפרען (?). הוא בעצם פליט טיבטי ולא הודי. אבל הוא נולד בהודו. הוא התחיל להגיד שישראל וטיבט הן אותו דבר (יא רייט!). ממש נשמות תאומות.
אחרי שקצת נמאס לי התחלתי לשוטט בסמטאות. הגעתי למיין בזאר/מיין רואד. בדרך נכנסתי לסוכנות נסיעות שראיתי פרסום למחפשים שותפים לנסיעה לאיזה אגם. נכנסתי וישבה שם בחורה רוסיה, סבטה, שביררה על אותו סיור/ג'יפ. היא נראתה מאוד חמודה. נרשמנו שתינו לסיור ל23, יומיים לאחר מכן. דיברנו קצת, אפילו ברוסית, עד שהתייאשתי אחרי שני משפטים. היו לה תוכניות לקחת אוטובוס לאיזה כפר שאני כבר נסעתי אליו, אז כל אחת המשיכה לדרכה.
עברתי לי ליד כמה דוכנים טיבטיים וקניתי קערת תפילה/שירה טיבטית קטנה למזכרת.
ישבתי על איזה בית קפה על רוף טופ (גג) ונהניתי מהנוף, ולקחתי כמה תמונות. (כל התמונות מהיום הזה במצלמה הגדולה). גם נורא נהניתי להמשיך בספר המעולה שלי.
המשכתי בשיטוטיי. הגעתי לאגם מקסים. ישבתי בעוד בית קפה, עוד מסעדה, וסיימתי את הספר המעולה של טוני מוריסון.
הבוקר קמתי, ושתיתי תה בגסט האוס, יחד עם עוד כמה ישראלים וישראליות ששוהים בו.
קבעתי עם אחת מהן לנסוע יחד לאיזה כפר באזור, שבמקרה בעל הגסט האוס נוסע אליו היום. אז יצאתי לקצת סידורים, ועכשיו בארוחת בוקר, כותבת את הפוסט ותיכף אנחנו יוצאות.
אז המשך יום נעים.
טוב, אז אני אנסה לפרט לכם את היום שלי עד שתשתעממו למוות!
קמתי בבוקר, ואחרי שהתארגנתי הלכתי לי לאכול ארוחת בוקר בקפה או-להלה. קפה קטן וטוב, קרוב אלי לגסט האוס. כבר אכלתי שם די הרבה ויחד עם כל מיני אנשים. הזמנתי ביצים קשות וטוסט, וכמובן תה עם ג'ינג'ר.
ישבתי לי עם הספר ואז הגיעה בחורה ישראלית, דנה, שהיתה איתי בטיסה לדלהי. היא הגיעה יום קודם באוטובוס ממנאלי. והרגישה לא כל כך טוב, בעיקר הסתגלות לגובה. דנה בת 23, אבל נשמעת מאוד מודעת לעצמה, יותר ממה שאני הייתי בגילה. אולי אני טועה :). גם הרבה דברים שהיא אמרה נשמעו לי דומים לעצמי. אבל היא דיברה הרבה ובשלב מסוים זה קצת התיש אותי.
ישבנו בחוץ וכמה פעמים עצרו ישראלים ברחוב ושאלו אותנו אם אנחנו יכולות להמליץ על גסט האוס/מכבסה.
המשכנו לדרכנו ואני המשכתי לבית קפה אחר שיש בו WiFi, כי רציתי קצת להתחבר לאינטרנט ולהעלות את הפוסטים. אז הלכתי לwonderland, הזמנתי תה צמחים, ובסוף התברר שהאינטנט לא עובד טוב. אז קראתי קצת מהספר שרכשתי לי - טוני מוריסון, song of solomon. ספר ממש טוב ומעניין, על משפחה שחורה בתחילת במאה הקודמת בארה"ב.
מתישהו היא גם הגיעה לקפה, ונראתה ממש חולה ומסכנה. הצטרפתי אליה, ואח"כ הצטרף אלינו עוד זוג ישראלי צעיר וחביב.
אח"כ הלכתי לאינטרנט בתשלום. שם פגשתי זוג ישראלי אחר, שהכרתי מעמק הנוברה, חמודים מאוד מאוד. הציעו לי להצטרף אליהם לטרק של חמישה ימים למחרת. התלבטתי קצת, אבל כיוון שזה נשמע דומה לטרק שעשיתי, ויום קודם הייתי קצת חלשה אז ויתרתי.
אז אחרי שאכלתי צהרים בעוד מקום הלכתי לנוח ולהתקלח בגסט האוס, ואח"כ יצאתי לארוחת ערב. הזמנתי מרק מומו טעים ותה. המלצר ניגש אלי ושאל אותי למה אני לבד, אם אין לי חברים. לפעמים השאלה הזאת מבאסת, אבל בעיקר כי אני חושבת איך הם מסתכלים עלי ומה הם חושבים. אז אני משערת שהייתי צריכה לענות לו "למה לא בעצם?", אבל זה לא מה שעלה לי לראש ועניתי לו כל מיני קשקושים שיש לי חברים בבית, ושטיילתי עם כמה שהמשיכו הלאה ושאני לא מתחברת לכל האנשים. היה לו קצת קשה להבין אבל ניחא. בעיה שלו.
זה היה יום מנוחה, כי הקיבה שלי עוד לא היתה מאה אחוז אבל בימים הבאים אני הולכת לטייל באזור. לטפס על כמה גבעות לעבר מקדשים וארמונות ועוד.
צירפתי תמונה של השפתון שלא עוזב אותי. נורא יבש כאן והשפתיים כל הזמן מתקלפות ואפילו יש פצעים.
