טוב, הנה אני מתחילה באופן רשמי.
הרעיון לבלוג עלה לי אחרי שחברה יקרה הזכירה שהיא נהנתה מהמיילים שלי מפרובנס, ושהיא מקווה שאשלח כאלה גם הפעם.
אני בעצמי מאוד נהניתי לכתוב אותם, וכמה אנשים גם נהנו לקרוא.. אז אני מקווה שאעמוד בהבטחה ויהיה לי זמן וכוח לזה.
כשמטיילים לבד, ויש רגעים של בדידות אז הכתיבה הזאת לחברים מפיגה אותה במידה מסוימת, שיש עם מי לחלוק ולמי לספר.
אני עכשיו בשדה, נחה לי בטרקלין דן (פריבילגיה של עובדי הייטק עם כרטיס אשראי קורפורייט). כשעמדתי בתור לבידוק חשבתי לעצמי: "איזה כיף, אין לי את העול הנוראי של לקנות שוקולדים לעבודה! ", אבל אני חייבת לומר שכשהגעתי לדיוטי פרי, ופתאום הרגשתי ריקנות נוראית, חסרת מטרה! מה עושים בדיוטי אם לא קונים שוקולדים לעבודה??
אני קצת שמחה להתרחק ולהתנתק מהמצב הקשה בארץ, מכל הבחינות שלו. אני מקווה שהמצב ישתפר בקרוב, ולא יתדרדר יותר. ושירשו לי להכנס לארץ בחזור..
ביי.
זכרת למלא OTL לפני שיצאת?
השבמחקאתה מוזמן למלא עבורי, אני יודעת כמה אתה אוהב את זה..
מחקשירלי אהובה, פספתי את יום הטיסה (חשבתי על ראשון בלילה) ועל כן לא הספקתי להתקשר!! שתהיה לך טיסה מהממת עשירה בהרפתקאות קסומות ורגעים מרגשים. אנחנו פה נחכה לך בחושך ונקרא בשקיקה את עדכוני הבלוג הציוריים שלך. נשיקות! עינב
השבמחקדווקא אין כמו התחושה לחצות את הדיוטי פרי בהתעלמות מופגנת מכל הקישקושיאדה שם.
השבמחקעושה זאת בהנאה כבר כמה וכמה שנים.
אם היה לייק הייתי עושה לך..
מחקקונים שוקולד לחברים. הנה. פרובלם סולבד.. :)
השבמחקתזכירי לי מי את??
השבמחק